יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

אופני לחם

אחרי שנה בקהיר נמאס משני דברים, זיהום האויר ותנועת המכוניות ההזויה. מדי פעם הייתי מדבר עם בעלי חנויות ונהגי מוניות שתיארו את הנהיגה ברחובות קהיר כנסיעה מתחת לכנפי מלאכים. היו מסבירים שהכל מסתדר איכשהו, בלי רמזורים (או תשומת לב אליהם), בלי ממש חוקים ברורים וכבישים משובשים משהו פחד. הדבר הכי חשוב בכל מכונית הוא הצופר- לא צחוק, קצת כמו סונאר. טוב אז מתרגלים עם הזמן אבל באמת זה מצב לא מובן. אני תמיד ראיתי את מצב התנועה בעיר כאנלוגיה ממש מדויקת למצב הפוליטי המסריח במקום. כאילו הכל ממש לא משהו אבל מספיק טוב שלא תהיה מהפכה אבל תכל"ס ממש חרא. יש מי שמתאר את המצב בשני המישורים כאבן ענקית שמתגלגלת לה לאט לאט שקשה אם לא בלתי אפשרי לעצור. כמו מובארק כמו הפקקים. סתם בשביל הפרופורציה ולא ממש לעניינינו, 1800 איש נאסרים במצריים כל שנה בלי משפט ועוברים עינויים סטנדרטיים של איזה חודש עד חמש שנים. זה ככה כבר עוד מלפני שנולדתי. אבל באנו לדון בתחבורה וספציפית באופני הלחם:
אז תמיד היה לי חלום להקים את מוזיאון קהיר לתחבורה כי יש שם קונסטרוקציות שממש מפילות אותי מצחוק. החביב עלי עד היום היה מחזה של איש מבוגר עם אמו רכובים על ווספה שנת שבעים ומשהו ושבמקום קסדות היה לו מסנן מנירוסטה על הראש. לא צחוק אבל ממש מצחיק. יש גם מיני וואנים בלי מכסי מנוע לקרור, אוטובוסים עם 120 איש דחוסים כמו סרדינים ובעצם הכל על סף שבר תמידי, לא ממש שונה ממומבאי או מקסיקו סיטי רק לדעתי עם יותר חן.
בשכונה שבה גרתי, אימבבה, היה שורה של מוכרי טעמיה (שזה ממש כמו פלאפל) שהייתי קונה שם ארוחת בוקר וכל פעם הייתי מפנה מקום בין הדוכנים עם אופני הטרנטה שלי ומנסה לא להפיל את החברה על האופניים עם מגשי הלחם. השכונה היא די ענייה ומנוהלת לרוב על ידי האחים המוסלמים  שמספקים שם שרותים בסיסיים, גנים וכד', קצת כמו ש"ס בעצם. הלחם שהגיע באמצעות החבר'ה על האופניים שלהם הוא בעצם עמוד השדרה של השכונה. מאחר והלחם מסובסד בכבדות ע"י הממשלה, כמעט לכולם יש גישה אליו מה שמבטיח רוגע כלשהו בשכונה. לפני שנתיים כשהיו במצריים "התפרעויות הלחם" היה אפשר לראות מה קורה כשהממשלה מתעסקת עם העניין, היה בלאגן.  http://www.msnbc.msn.com/id/25048249/
שלא כמו בבוסטון או בניו יורק שהייתי יוצא לתחרויות כייפיות עם השליחים, באימבבה ובשאר קהיר יש אוירה של חשיבות לחבר'ה על אופני הלחם. עם מגש ענקי, כמעט בלתי אפשרי כמו הפקקים והשלטון, הם נוסעים כל בוקר על אופניים מאד ייעודיים. כמו אופניים שפעם ייצרו בארץ ושהיום מתרפקים עליהם, נוסעים על מסלול קבוע בין מכוניות ממש לא קבועות ובעצם משמשים עמוד תווך לכלכלה הקהירית.
ולכלי עצמו: אם הייתי כותב כמו האלה שכותבים חוות דעת על אופניים במגזינים הייתי נותן ציון לא רע בכלל. מיוצרות במצרים, לצירים יש פיות גרוז, הכל מהודק עם טופ איוב כפול, ריתוכים כמו בקלצ'ניקוב, ממש אחלה ואפילו עם פעמון. ככל שעוברות השנים יש יותר ויותר שפצורים שהופכים יותר ויותר מצחיקים עם הזמן כמו פנימיות במקום גריפים וכד'. פשוט אחלה כלי ייעודי, אפילו אין על מה להתלונן על זה שמגש הפיתות על הראש ולא מחובר לאופניים כי תכל"ס אין פה תמיד מקום להגיון בריא.
סיפור קשור, לא קשור לסוף:
בסוף השנה האקדמית היינו יוצאים להתאוורר באלכסנדריה, אני וחבר טוב בשם ג'יי אף. שהוא בחור ממש כייפי שמאס בחייו כחייל מארינס ואחרי כמה שנים בעירק החליט ללמוד קצת על האנשים שלחם בהם אז הצטרף אלינו.  בילינו באלכסנדריה כמה ימים והיינו חוזרים לבלאגן בעיר. משם דווקא יצאו כמה מהתובנות היותר משעשעות על תחבורה במצרים. מצורפת כאן תמונה של עגלה וחמור שרוב הזמן החמור היה מעל הרצפה בגלל כובד העגלה (עזרנו לו לדחוף). וכמובן הרכבות המפורסמות שחיברו את העשיר שנותנות מעט פרופורציה למצב המצחיק, רכבות מדהימות, יעילות פשוטות.

ת'אמת, יש לי נטייה לרומנטיקה לעניינים כאלו ואולי לפני כמה שנים הייתי מוצא את היעילות הקומוניסטית של אופני הלחם אבל כיום רוכבי האופניים האלו הם חלק ממערכת שבורה. מצטרפים אליהם מפני זבל, נהגי אוטובוס, שוטרים, פקידים ושאר כאלה ששומרים את המצב על סף פרוק אבל לא חוצים את קו הפרעות.

בפעם הבאה על קומיוטינג בחיפה. על ההווה, על האב טיפוס הנוכחי לפני הפיכתו למכונת הילוכים. ס"ס כביש, 28\16 משקל 8 קילו. דרך פרויד פעמיים ביום במשך 3 שבועות, על דייג וייצור מזלגות.


אלכסנדריה מול הים



הפסקת אוכל


אופני לחם (מארכיון לא צילום שלי)


טוב זה פשוט בשביל הקטע. היו לנו פגישות בליגה הערבית והם לא ידעו שאני ישראלי אז טיילתי לי חופשי ואפילו עשינו צחוקים בשולחן הפלסטיני- חצי מצחיק בעצם...



אופני לחם (מארכיון לא צילום שלי)


החמור מאלכסנדריה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה